שמואל נ' לביטוח בע"מ - פסקדין

פסק דין

1.האם מסר התובע לנתבעת עובדות כוזבות בכוונת מרמה בגינן אינו זכאי לקבלת תגמולי ביטוח בגין נזק שנגרם לרכבו?

רקע וטענות הצדדים

2.בלילה שבין שישי לשבת, 12.2.11 לפנות בוקר בסמוך לשעה 04:00, פגע רכבו של התובע מאחור ברכב של צד שלישי, אלבר ציי רכב בע"מ, בו נהג מר שפריר רומנו, להלן - שפריר. התובע פנה לשמאי מטעמו אשר בדק את הרכב ביום 13.2.11 ולאחר בדיקתו הועבר הרכב ל"עמי חלפים" אשר שילם עבורו סך של 27,070 ₪ בשיק דחוי ליום 21.3.11.

לטענת התובע נהג הוא ברכב בעת התאונה וזכאי לקבלת תגמולי הביטוח. הנתבעת, על בסיס חקירה שביצעה, דחתה את דרישת התובע במכתב מיום 28.4.11 מאחר ולא שוכנעה באמיתות נסיבות האירוע כפי שנמסרו מפי התובע ומאחר ולשיטתה התגלו סתירות מהותיות בגרסתו. המחלוקת סבה סביב זהות הנהג ברכב בעת התאונה, שעה שאין חולק כי הפוליסה מכסה נהג שמלאו לו 24 שנים. לטענת הנתבעת לא התובע נהג ברכב אלא בנו או נהג אחר אשר נהיגתו אינה מכוסה בפוליסה.

דיון והכרעה

3.הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, מוטל על המבטחת כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. ההלכה הובהרה בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא (3) 18, (2006). די למבוטח להוכיח כי ארע מקרה הביטוח ועל המבטח להוכיח את החריג. ברע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, 12.4.11, הבהיר כב' השופט א' ריבלין כי מקום בו הוכיחה המבטחת כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות ועשה כן ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי יראו במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את כוונת המרמה. במקרה כזה יעבור נטל הבאת הראיות למבוטח להציג את המניע למסירת הפרטים הכוזבים והוכחת העובדות הנכונות. בעניין שלום גרשון מצא בית המשפט כי לא היה די בהוכחת נסיבות כלליות המראות כי מדובר בגניבה בה היה מעורב גורם פנימי. מנגד, בית המשפט העליון הכיר במצבים בהם יעלה בידי חברת הביטוח להטות את הכף אם חברו להם יחד מספר רב יחסית של תמיהות וסימני שאלה בדבר תוקף פוליסת הביטוח וזהות הנוהג ברכב. (ראה, ע"א 5419/11 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, 4.12.12).

4.גרסת התובע בתביעתו, תצהירו ועדותו, לרבות העדות בפני חוקר הנתבעת, היתה עקבית וסדורה. לטענתו, בשישי בלילה, עקב היעדרות אשתו, יצא בגפו לבלות בפאב באשקלון. בדרכו הביתה, סמוך לשעה ארבע לפנות בוקר, פגע מאחור ברכב שעצר. גרסה זו נמסרה ביום 28.3.11 לחוקר מטעם הנתבעת שם מסר התובע כי התאונה אירעה כאשר יצא מן הבר במהלך נסיעה לפני שהגיע למעגל תנועה בלם הרכב שלפניו לפני הכניסה לכיכר והתובע פגע בחלקו האחורי. התובע מסר כי ירד מהרכב ופנה לנהג ברכב שנפגע אשר עימו ישבה אישה נוספת. התובע החנה רכבו סמוך למקום וביום ראשון נגרר הרכב למוסך ונמכר לאחר מכן. התובע מסר שאינו זוכר את סוג הרכב שנפגע ותיאר את הרכב שנפגע כרכב גדול, עוד ציין כי למחרת התאונה בשעות הערב התקשר לנהג שבו פגע למסור פרטים. בשיחה טלפונית נוספת עם התובע והחוקר, לאחר שהחוקר דיבר עם נהג הרכב שנפגע, ניסה החוקר לעמת את התובע עם סתירות בעדותו, אולם התובע, אשר היה מודע לכך שמקליטים אותו, חזר על גרסתו כשפגע ברכב "פרייבט" גדול לפני כיכר. למרות ניסיונות החוקר לעמת את התובע עם סתירות לרבות בכל הנוגע למספר שיחותיו עם נהג הרכב שנפגע, חזר התובע על גרסתו ואף תיאר את מקום התאונה בשדרות דרום אפריקה סמוך לאולם גני שמשון. במהלך השיחה הבהיר התובע כי נעזר בפקידת השמאי כי הוא אדם עצבני. יובהר כי בדיון הציג בא כוח התובע מסמכים רפואיים והתרשמותי מהתובע כי אכן מתקשה הוא לשמור הוא על ריכוז לאורך זמן ונוטה לעצבנות, אולם עובדה זו אינה מעידה בהכרח על חוסר אמינותו. התרשמתי מעדות התובע גם בחקירתו כי ניתן לתת אמון בגרסתו ולכן לא נסתרה גרסתו בדבר אופן קרות התאונה, מקומה והעובדה כי נהג ברכב לבד. בגרסתו לחוקר אישר כי יתכן ובחור צעיר פנה לנהג הרכב הנפגע לאחר התאונה אולם הכחיש שמדובר במי שנהג ברכבו. בעדותו הבהיר שהיו צעירים אשר טיילו ברגל באזור ויכול להיות שמי מהם פנה לנהג הרכב השני בצורה לא יפה אולם עמד על דעתו כי נהג ברכב לבדו.

5.הסתירה המהותית עליה נשענת הנתבעת נבעה מהגרסה אשר הצליחה לגבות מנהג הרכב שנפגע, שפריר, וזאת מתחקור טלפוני שנערך עימו ביום 30.3.11. ממקרא התמליל עולה כי אותו שפריר בשיחה עם החוקר מסר כי נסע לחפש בית מלון באשקלון והאט לפני פניה ונפגע מאחור. הגרסה הראשונית שמסר היו כי ישבו שני אנשים ברכב שנפגע אשר העד תיאר אותם כאבא ובן. בחקירתו של מר שפריר השתנתה גרסתו וטען לראשונה כי האישה שישבה עימו היתה בהתקף חרדה גדול והוא נשאר ברכב וראה כי יצאו כמה אנשים מהרכב שפגע בו. במקום אחר בעדות טען כי היתה התקהלות ואינו יודע מהיכן הגיעו האנשים ויכול להיות שישבו הרבה אנשים צפופים ברכב. העד אף אישר כי סבר שחוקר הנתבעת שפנה אליו הינו מטעם חברת אלבר ממנה שכר את הרכב ולו היה יודע כי מדובר במבטחת הרכב הפוגע, לא היה משתף עימה פעולה. מעדותו עלה כי מדובר באדם החרד לפרטיותו, אשר אינו שש לשתף פעולה עם מי מהצדדים ולא מצאתי יסוד לחשד כי תיאם גרסאות עם התובע. אף הרמז כי נדרש לשנות גרסתו לא בוסס. עולה כי לא ניתן לתת כל אמון בעד זה, ולא מצאתי אף כי יש להעדיף את גרסתו הראשונית לחוקר. לא מדובר בגרסה מסודרת שניתנה לחוקר אלא בשיחה טלפונית עם אדם אשר לא שש לשתף פעולה. מדובר באדם אשר נפגע מאחור בתאונה, נשאר ברכבו ולא ניתן לסמוך על עדותו בדבר מספר האנשים שישבו ברכב שפגע בו. ניתן לקבל את גרסת התובע כי מי שפנה אל שפריר היו עוברי אורח ולא מי שנהג ברכבו של התובע. בפועל שפריר אישר את מקום התאונה ואת העובדה כי התובע סייע לו לאחר התאונה לקשור את טמבון רכבו.

6.תמיהה נוספת עליה נשענה הנתבעת היתה שיחת הדיווח אודות התאונה ביום א' 13.2.11, אשר בוצעה על ידי פקידת השמאי אשר הזדהתה כאשתו של התובע. לא מצאתי כי בשיחה זו הוסתרו פרטים מהותיים בכוונת מרמה. מדובר בשיחה שנערכה בנוכחות התובע ובאישורו וגם אם יש פסול בהזדהות לאדם אחר לא נעשה שימוש לרעה בעצם ההזדהות כאשתו של התובע. עיון בתדפיסי השיחות שמסר התובע לחוקר אין בו כדי להעיד על סתירה בעדותו או תיאום גרסאות עם השמאי או שפריר. בעדויות הבהירו הצדדים את השיחות שבוצעו והשיחות לשפריר אשר נותקו אינן מעידות על סתירה בגרסתו של התובע. גם העובדה שהיו מספר שיחות לשמאי אינה מובילה למסקנה כי הדבר נעשה כדי למסור גרסה שקרית ומתואמת לנתבעת. השמאי הבהיר בעדותו כי למרות היכרותו האישית עם התובע פעל בכל ההליך רק לצורך מקצועי, לצורך הערכת שווי הפגיעה ברכב. בנוסף ציין כי אף פנה לחברת הביטוח והעביר לשמאי בשם מאור את התמונות עם אומדן הנזק הראשוני ולאחר מכן העביר את הרכב ל"עמי חלפים".

לאחר בחינת מכלול העדויות עולה כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי התובע מסר לה גרסה שקרית בכוונת מרמה. עלה בידי התובע להוכיח כי נהג ברכב לבדו. אמנם, מדובר בעדות יחידה של בעל דין, אולם נגדה אין ראיות ממשיות מצד הנתבעת אלא רק חשד אשר לאחר שמיעת הראיות התברר כי אין לו בסיס. ההישענות על עדותו של שפריר בגרסתו הראשונית התבררה כמשענת קנה רצוץ. הסתירות הנטענות ביחס למספר השיחות כדבר המעיד על תיאום גרסאות אין בו כדי להטות את הכף ולעמוד בנטל ההוכחה המוטל על הנתבעת. הוא הדין ביחס לחשד שעלה לכאורה מהדיווח הראשוני שנעשה על ידי פקידת השמאי. גם החשד ביחס למיקום התאונה, אין בו כדי לשלול את גרסת התובע ומהעדויות עולה כי יש להעדיף את גרסתו כי התאונה אירעה לפני הכיכר בשדרות דרום אפריקה, הוא המקום ממנו נגרר הרכב. יתר הנתונים שמסר התובע לא נסתרו, לרבות העובדה כי אשתו שהתה מחוץ לבית במועד התאונה וכי בנו אינו גר עימו אלא עם סבתו. לא היתה מחלוקת כי הנתבע נכח במקום התאונה, או כי התרחשה תאונה ולכן שאלת המיקום המדוייק של התאונה אינה מהותית.

7.שני הצדדים נטלו סיכון בכך שבחרו לא לזמן לעדות את בנו של התובע אשר לטענת הנתבעת הוא האדם שנהג ברכב. שעה שקבעתי כי התובע עמד בנטל ההוכחה ויש לקבל את גרסתו ממילא אין משמעות לעובדה כי לא הזמין את בנו לעדות. יתרה מכך, לו סברתי כי יש להכריע במחלוקת רק לפי נטל ההוכחה, אזי הימנעות הנתבעת מזימון הבן או לכל הפחות תחקורו, פועלת לחובתה של הנתבעת.

פועל יוצא מהאמור לעיל הוא, שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובע מסר לה עובדות כוזבות בכוונת מרמה. אכן מהגרסה הראשונית שמסר צפריר ולאור אופיו של התובע וטיב התשובות שנתן לחוקר מטעם הנתבעת, היה בסיס לכאורי לחשד כי התובע מסר עובדות שאינן נכונות. אולם הנתבעת ראתה צל הרים כהרים, נמנעה מלהעמיק את החקירה והסתפקה בחשד הראשוני אשר לאחר הדיון הסתבר כחסר בסיס. לפיכך, עלה בידי התובע להוכיח כי נהג ברכב בזמן התאונה וזכאי הוא לתגמולי ביטוח. יכול ובנסיבות אחרות די בסתירות בעדות מבוטח כדי להעביר אליו את נטל הבאת הראיות, אולם במקרה הנדון בו לא היה ספק כי המבוטח נכח במקום התאונה, כי ארעה תאונה ורק שאלת זהות הנהג נותרה במחלוקת, לא ניתן היה להסתפק בסתירות הנטענות כדי לשלול מהתובע את תגמולי הביטוח. לכל הפחות היתה חובה לעמת את התובע במפורש עם גרסת שפריר ולהעמיק את החקירה בכל הנוגע לחשדות בדבר נהיגת בנו ברכב. משלא נעשה כן, לא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה. לפיכך זכאי התובע לקבלת תגמולי הביטוח.

גובה הנזק

8.הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית מטעמה ומהעדויות עלה כי שמאי מטעמה היה מודע בזמן אמת להיקף הנזק הנטען. בנסיבות אלו לא מצאתי כי יש מקום לפקפק בממצאי השמאי מטעם התובע לרבות ביחס לשיעור ירידת הערך. אמנם ככלל כאשר רכב מתוקן נדרש השמאי להעריך את ירידת הערך לאחר תיקונו אולם במקרה הנדון הבהיר השמאי כי הרכב נמכר במצבו כניזוק ולאור הערכתו המקצועית צפוי רכב כאמור לסבול מירידת ערך בהיקף של 10%. השמאי העריך את הנזקים לרכב בסך של 27,565 ₪ ובתוספת 10% מערכו מדובר בתוספת פיצוי של 6,100 ₪, סך כולל של 33,665 ש"ח. בפועל הנזק שנתבע בתביעה על סמך חוות הדעת הינו ערך הרכב בניכוי התמורה ששולמה לתובע בגין שרידיו בסך 27,070 ₪, קרי סכום של 33,953 ₪. שעה שמכר התובע את שרידי הרכב זכאי הוא לפיצוי המשקף את ההפרש בין התמורה שקיבל לשווי הרכב בעת מכירתו וסכום זה קרוב מאוד לחישוב החלופי של גובה הנזק בצירוף ירידת הערך. בהעדר חוות דעת נגדית מטעם הנתבעת, יש לקבל את הערכת השמאי מטעם התובע, ולפיכך יש לקבל את דרישת התובע לפיצוי בסכום האמור. לא מצאתי כי מדובר בהרחבת חזית לאחר שהתובע בסיכומיו חזר בו מהדרישה להכריע כי מדובר ב"אבדן להלכה" כפי שעולה מחוות דעת השמאי מטעמו. מאחר ושיעור הנזקים דומה והתובע בחר לעתור לפיצוי על סמך הנזק המוחשי, אין מקום למנוע ממנו פיצוי בגין מלוא הנזק בפועל, גם אם לא תיקן הרכב אלא מכר אותו. השבת המצב לקדמותו מחייבת פיצוי גם ברכיב המע"מ. מסכום הנזק יש לנכות השתתפות עצמית בסך 2,757 ₪ בגין הנזק ומירידת הערך יש לנכות השתתפות עצמית בשיעור של 5%, קרי סך של 305 ₪ נוספים.

פועל יוצא הוא כי סך נזקיו של התובע עומד על סך של 30,603 ₪.

9.התובע עתר לפיצוי נוסף בסך 5,000 ₪ בגין עגמת נפש או אבדן זמנו והוצאות נלוות. הוצאות כאמור לא הוכחו, אולם שעה שהפרה הנתבעת את חוזה הביטוח, ניתן לחייבה בפיצוי בגין עגמת נפש. אכן בתביעות בגין נזקי פח לא ראוי להעמיס פיצוי מסוג זה, אולם מקום בו מבטחת אינה מעניקה למבוטחה את תגמולי הביטוח ללא הצדק ראוי לחייבה לפצותו בגין עגמת הנפש שנגרמה, בסכום סביר אשר יעמוד ביחס לשיעור תגמולי הביטוח שנשללו שלא כדין. בנסיבות העניין אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,000 ש"ח בגין עגמת נפש, נזק לא ממוני.

סוף דבר

10.לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע בגין נזקי הרכב סך של 30,603 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. יוער כי התביעה ממילא הוגשה סמוך למכתב הדחיה ולא מצאתי כי הנתבעת השהתה תשובתה מעבר לשלושים הימים הקבועים בדין, מאחר ועם סיום החקירה מסרה תשובתה. בגין עגמת נפש תשלם הנתבעת סך של 3000 ₪ נכון למועד פסק הדין. הנתבעת תשא בשכר טרחת השמאי בסך 1,682 ₪, גם סכום זה ישולם נכון למועד פסק הדין מאחר והתובע טרם שילם סכום זה.

מאחר והיה בסיס ראשוני לדחיית הדרישה לא מצאתי כי המקרה הנדון מצדיק פסיקת ריבית עונשית, אשר לא נדרשה בכתב התביעה.